התעודות החכמות – הגולם שקם על יוצרו, ומי צריך את זה בכלל?

הכנסת דנה השבוע, בפעם המי יודע כמה, בתעודות החכמות ובמאגר הביומטרי ● בדיון התגלה, שוב, הכאוס הגדול, והתגלה עד כמה הפרויקט הזה נוהל לאורך כל הדרך בצורה עקומה

מהפרויקטים הכושלים ביותר שישראל ידעה. תעודת זהות חכמה. צילום: רשות האוכלוסין וההגירה

ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת קיימה השבוע עוד דיון בנושא תעודות הזהות החכמות והיישומים הביומטריים. זהו הדיון השני של הוועדה בהרכבה הנוכחי, והטרי למדי, שעוסק בפרויקט השערורייתי הזה, שהוא אחד ממחדלי הניהול הגדולים ביותר של פרויקטים ממשלתיים שידעה מדינת ישראל.

חוק תעודות הזהות החכמות נחקק ב-2009 והיה אמור להיות מיושם במלואו כבר מזמן, אבל כעת, בנובמבר 2020 – כ-11 שנים אחרי – אנחנו עדיין נמצאים בפיילוט, שאמור להסתיים באוגוסט 2022. כלומר: בעוד קרוב לשנתיים (!).

הדיון שנערך השבוע עסק פחות במחדל ויותר בשאלה מהם היתרונות שמהם נהנים 3.5 מיליון האזרחים שמחזיקים בתעודה חכמה עם שבב ביומטרי, שהם 41% מאוכלוסיית היעד שאמורה להתחיל לשאת אותן עד אוגוסט 2022. מה הם מקבלים שאלה מאתנו שעדיין יש להם את תעודות הזהות הישנות הכחולות – לא.

כדי להשיב על השאלה הזו צריך ללכת אחורה. יש לזכור שבמקור, בתחילת שנות ה-2000, ההחלטה לצאת למכרז להנפקת תעודות חכמות ולחקיקה נועדה לכמה מטרות, כאשר המרכזית שבהן היא מניעת זיופים של התעודות מנייר. הדרישה הגיעה בכלל מהשב"כ, כחלק מהמאבק במחבלים מתאבדים, שנכנסו למרכזי ערים ופוצצו אוטובוסים, ובדיעבד התברר שחלקם הסתנן לישראל על ידי שימוש בתעודות מזויפות. המטרות הנוספות שהוגדרו על ידי הממשלה הן הרחבת השירותים הממשלתיים לאזרח והפיכת ישראל למדינה דיגיטלית, כיאה לאומת הסטארט-אפ.

כאוס גדול

בישיבת הוועדה השבוע נמסרו נתונים שאסף מרכז המחקר של הכנסת, שעל פיהם המטרה היחידה שהושגה עד כה מהתעודות החכמות היא ההזדהות בפני גורמים כגון המשטרה, רשויות ביטחון אחרות ונותני שירותים – וגם זה באופן חלקי בלבד.

בשאר ההיבטים, תעודת הזהות החכמה לא שונה מהתעודה ה-"רגילה", שכן המטרות הנוספות שהגדירה הממשלה בהחלטה להנפיק את התעודות הללו רחוקות ממימוש. כך, בעוד שבממשלה רצו, כאמור, שהתעודה החכמה תשמש לכל אזרח לקבלת מגוון שירותים ממשלתיים ואחרים אונליין, מהנתונים התברר שיש כאוס גדול: אזרחים רבים אמנם נכנסים לשירותים המקוונים של הממשלה, אבל רובם המוחלט עושה זאת מטלפונים ניידים או ממחשבים, ולא מהתעודה החכמה. רק 0.7% (שבע עשיריות האחוז!) מהנכנסים לשירותים אלה עושים זאת באמצעות התעודה החכמה.

הסיבה העיקרית לכך היא שכדי להשתמש בתעודה החכמה צריך האזרח הפשוט להצטייד בקורא כרטיסים ולהיכנס באמצעות סיסמה, שיש לזכור אותה בכל פעם. הסרבול הזה הוא חלק מהחלטה שהתקבלה ב-2013. אלא שמאז העולם התקדם והתעודה החכמה כבר הפסיקה מזמן להיות כזו. לכך יש לצרף נתון מקומם נוסף: מסתבר שהתעודות החכמות שמונפקות כיום הן מדור א'. ברשות האוכלוסין אמנם נערכים לייצור דור ב', שאמור להיות נגיש ושימושי יותר, אבל זה מתוכנן להיות רק ב-2022.

אם חשבתם שמה שרשום מעלה הוא הכול, טעות קשה בידיכם: בבית הדפוס שמנפיק את "הגלמים" – התעודות שהשבבים החכמים הוטבעו עליהן – מונחים כאבן שאין לה הופכין יותר ממיליון תעודות שטרם הונפקו. האפשרות לגרוס אותן מפחידה את מקבלי ההחלטות בממשלה, כי להערכת גורמי רשות האוכלוסין, מדובר ב-40 מיליון שקלים שייגרסו יחד אתן, ולכו תמצאו בעל סמכות בעל אומץ לעשות זאת, לקראת המעבר לדור ב'. בפרט לא בתקופה של משבר כלכלי כמו הקורונה.

המשך של התנהלות עקומה

הכאוס לא מפתיע. הפרויקט הלאומי הזה נוהל לאורך כל הדרך בצורה עקומה, כאשר כמו במקרים רבים, אנשי הטכנולוגיה עשו את העבודה בצורה הכי טובה שהם יודעים, אבל גם מקבלי ההחלטות עשו את העבודה בדיוק באותו האופן. אלא שעוד שהעבודה של אנשי הטכנולוגיה היא חדשנות ושיפור השירות לאזרח, ה-"עבודה" שמקבלי ההחלטות עושים בפועל – וכאמור, הכי טוב – היא לא להחליט, לא לקדם את הפרויקט ולגלגל אותו משר לשר, כי כולם הבינו שיש בו פוטנציאל לשערורייה ציבורית. אז מה הם עשו? ישבו ולא עשו.

אלא שהחלטה אחת שכן התקבלה תרמה תרומה משמעותית לא פחות לתקיעת הפרויקט: להוסיף לתעודה החכמה את השבב הביומטרי, שלא היה חלק ממנה במקור, ולהקים את המאגר הביומטרי – מה שהוביל להתנגדות ציבורית נרחבת.

השורה התחתונה: זה לא הדיון הראשון בכנסת בנושא התעודות החכמות, ו-ודאי שלא האחרון. ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת קיימה דיונים רבים בנושא תעודות הזהות החכמות והמאגר הביומטרי, לאורך הכנסות האחרונות (אם לא מחשיבים את הכנסות שנבחרו בבחירות 2019 א' ו-ב', שהיו קצרות מאוד). התסכול הוא שכמעט בכל הרכב ועדה ובכל דיון בנושא מעלים את אותן הבעיות ואותם האתגרים, ומדיון לדיון אין כמעט התקדמות. לא יהיה זה מוגזם להעריך שגם לדיון הבא שתקיים הוועדה בנושא – היא או כל ועדה אחרת, יגיעו אותם האנשים עם אותן התשובות, ורק מי שבאמת צריך לשבת שם ולומר: אני אחראי, אני טעיתי – כמובן ששוב לא יגיע. בישראל הרי אין תרבות של קבלת אחריות, במקרה הטוב מתנצלים וגמרנו, ובמקרה הרע, והנפוץ יותר – גם זה לא.

תגובות

(1)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים