המאבק על הפרטיות הוא חלק מהמאבק על הדמוקרטיה

השבוע דיווחנו כי ראשי הסוכנות האמריקנית לביטחון לאומי, ה-NSA, פתחו במאבק בקונגרס, כדי שהממשל יאשר להם לחדש את השימוש בסעיף 702, השנוי במחלוקת. זהו הסעיף המאפשר מעקב מודיעיני והאזנה למחשבים, כחלק מההיערכות להגברת המאבק בסייבר ועל מערכות ההגנה הלאומיות. 

ההיתר לשימוש בסעיף זה הוא רק לגורמים שאינם אזרחי ארצות הברית, אולם התברר כי ה-NSA עשתה שימוש חורג בסעיף זה, וביצעה מעקבים אחרי אזרחי ארצות הברית, דבר שהוא מנוגד לחלוטין לחוקים במדינה. 

אלא שהמקרה של NSA אינו יחיד, והוא חלק ממגמה מדאיגה במדינות רבות בעולם, בעיקר החופשיות, שבהן המושג 'פרטיות' מאבד ממשמעותו, והוא בכל פעם מקבל זעזוע ממקור אחר.

אז למעשה כאשר ייצאו המפגינים בשבת שוב להפגנה האזרחית הגדולה, הם יילחמו גם על הפרטיות שלנו שנתונה יותר מתמיד בסכנה

החורים בהגדרת הפרטיות החלו עם החדירה של הטלפונים ורכיבי תקשורת חדשים, המאפשרים לבצע בעזרתם כמעט כל פעולה, ומאחר שהם חשופים לעולם, רשויות החוק יכולות לחדור לאותם מכשירים כדי לבצע חקירות, או על מנת לאתר סכנה כלשהיא. הכלים האלו חשובים לאותם גורמים, אבל שאלת המינון ואחרי מי מרגלים היא שמטרידה כיום את גופי החברה האזרחית.

השינוי הדרמטי בהגנה על פרטיות החל בכל העולם עם פרוץ הקורונה, כולל בישראל. ממשלות הצליחו לקבע את התודעה שבשעת חירום אפשר וחייבים לחדור לפרטיות של האנשים, תחת האמתלה של הצלת חיים. 

בכל מדינה זה נעשה במינונים אחרים, ישראל, לכל הדעות לקחה את זה למחוזות שעד אז בכלל לא עסקו בתושבי ישראל או במעקב אחר אזרחים. סעיפי החירום שהממשלה הסתתרה מאחוריהם ניפצו ערכים קדושים של זכויות פרט בסיסיות, המתחילות בזה שגם אם רשות זו או אחרת חושבת שהיא צריכה לחדור לטלפון שלך, היא צריכה לספק לך את כל המידע והכלים, כדי שתוכל להתגונן מכך על פי החוק.

בדרך כלל ההיתרים האלו, תחת תירוץ החשאיות, נעשו ללא פניה לבתי משפט, ללא צווים, או בחדרי חקירות, כאשר החוקר והנחקר לבד בחדר, ולנחקר אין הרבה אפשרויות להתגונן, אם אינו רוצה לבלות את הלילה בחדר המעצר.

בשנה שעברה געשה המדינה סביב חדירה למחשבים בטלפונים על ידי המשטרה, בכלים שפותחו בחברת NSO הישראלית. החשיפה שעוררה הכי הרבה רעש הייתה זו של העיתון כלכליסט, שהביא מידע כיצד המשטרה השתמשה בכלים אלו ללא פיקוח או אישורים חד-משמעיים של רשויות החוק. הנושא מצוי בערכאות משפטיות. 

חדירה סיטונאית למחשבים ולטלפונים

והנה השבוע דיווחנו גם על ממצאי דו"ח מיוחד, שביצע איגוד האינטרנט, שעסק בנושאי הפרת הפרטיות בישראל. כל מי שעוקב אחר המאבקים הציבוריים נגד הזליגה בשמירה על הפרטיות לא הופתע לקרוא כי הדו"ח מצביע על כך ששורה של גופי רשמיים שיש להם סמכויות חקירה, עשו שימוש נרחב, לא מבוקר, בכלי ריגול, שבאמצעותם חדרו למחשבים וטלפונים של אזרחים, כדי לגלות מידע. 

חלק מהפעולות נעשו לאחר פניה לבית משפט, אולם אי אפשר שלא להביע פליאה מהכמות הסיטונאית של הצווים שאפשרו את החדירה למחשבים ולטלפונים שלנו. 

זאת ועוד, יש מקום לדאגה גם משיקול הדעת של השופטים, מאחר שעל פי נתוני הדו"ח, מתוך עשרות אלפי צווי חיפוש שהוגשו לבתי משפט, בין היתר על יד המשטרה, רק 0.7 אחוזים נפסלו. כאמור, המשטרה לא לבד. בדו"ח מוזכרים שמות של ארגונים כמו רשות המסים, הרשות לניירות ערך, מצ"ח, ואפילו הרשות להגנת הפרטיות, שאמורה לעשות בדיוק את זה – להגן על הפרטיות שלנו. 

הדו"ח, והדיון הציבורי שמתנהל סביב הנושא, מקבלים משמעות הרבה יותר אקטואלית דווקא בימים אלו, במאבק האזרחי שהחל בשבוע שעבר. כידוע, מאבק זה הוא נגד מצב שבו הרפורמות המשפטיות שהממשלה מתכוונת ליישם יפגעו ביסודות השלטון בישראל, הנשען על חוקים שנועדו להגן על הדמוקרטיה. בנוסף קיים חשש כבד בחלק מהציבור כי הזכות לפרטיות – שהיא אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה – היא זכות קניינית, הנשענת על יסודות די שבירים, שכל כרסום בהם, שלא ייענה מייד בתגובת נגד, יצטבר יהפוך אותנו למדינה חשוכה שאף אחד מאיתנו לא רוצה לגור בה.

אז למעשה כאשר ייצאו המפגינים בשבת שוב להפגנה האזרחית הגדולה, הם יילחמו גם על הפרטיות שלנו שנתונה יותר מתמיד בסכנה.