צאו מהסרטון

זר לו היה נוחת פה עכשיו והיה נכנס לרשתות החברתיות עלול היה לחשוב שאנחנו מצויים ערב טקס פרסי האקדמיה לסרטים קצרים.

בנימין נתניהו מגלם "ביבי סיטר" ומנהיג, קולו של יצחק הרצוג מוחלף בדיבוב מסתורי, זהבה גלאון רוקדת ושוכחת את עצמה, אריה דרעי במונולוג שקוף ויאיר לפיד משיק פיצ'ר של שלוש שעות, לא פחות. והשיא: שרה נתניהו ומושיק גלאמין מזדעזעים מהמצב של בית ראש הממשלה.

אבל לא רק הווידיאו הוא המלך, אלא גם הסיקור המילולי שלו בתקשורת. מילים על גבי מילים של פרשני פוליטיקה, טלוויזיה ובאזזז המדברים על התשדיר שקבע את סדר היום הציבורי והסרטון שיצא כתגובה לקליפ שנגנז והתברר שהודלף במכוון.

וממש במקום הזה, בין כל הצפיות והשמחה, זה הזמן לשאול שתי שאלות קטנות: האם כל זה מייצג שיח אמיתי? ואם כן, האם יש בעולם פורמט לסרט אחד ויחיד שמשנה נתיב תודעה, טורף את כל הקלפים ומוביל את משתתפיו הפוליטיים לנשיא ואת הצוות המקצועי שלו לאוסקר פוליטי? במילה אחת: לא. בשתי מילים: ממש לא.

התוצאה המיידית: עיוות סיפור הבחירות

התקשורת בכלל והרשת בפרט אוהבות סיפורים מוגדרים, יש מוביל ויש מובס. יש גיבור ויש חבוט. שום כותב טור פוליטי או איש פרסום לא יצליח להעביר מסר בפלטפורמה שנעה בין 30 שניות דיבור ל-140 תווים של ציוץ שפונים ל-50 גוונים של קהלי יעד.

ראיתם קומנט מתלבט? או שאוהבים את הסרטונים – או שלא. צילום: מתוך סרטון נתניהו בגן הילדים

התוצאה המיידית היא עיוות סיפור הבחירות כפי שהוא מוצג ברשת. הסיפור מסופר לנו מזווית של קרב אגרוף יחיד, או לרוב סדרת של קרבות שונים זה מזה, ולא כמערך כולל של קרבות. הפער הזה נוצר לא כי הסרטים אינם מייצרים שיח, אלא כי יכולות הבאת הנרטיב של הרשת מוגבלות. זה קצת פילוסופי אבל הדיון הציבורי שאנחנו רואים מציג את מה שיש בדיון הציבורי שאנחנו משתתפים בו – וכל זה בעוצמות גבוהות וחדות.

אם כבר בעוצמות עסקינן, מישהו זוכר שכל הקמפיינים האלה ממומנים? כלומר, יש כספים שמוצאים כדי להפיץ את בשורת השיתוף האותנטית שיצאה זה עתה מהמטה. הוויראליות היא נכונה, אבל יש לה מחיר במטבע קשה ששולם כדי לייצרה.

ונחשו מה? זה לא הכול. חוג הבית הציבורי בו מתנהל הדיון על הקמפיינים הכובשים הללו דומה לצעקות בכנסיה גבוהה. גם אם יש 10 צועקים, הם יישמעו כמו 100 לפחות, כי בדיון לא נשמע את מי שהסרט לא דיבר אליהם או לא ידעו עליו. ההבדל הגדול בין נעליים לבחירות הוא שאם לא ראיתי את הפרסומת החדשה לנעליים של נייקי (Nike) לא אהיה מודע להן ולכן לא אקנה אותן, אבל אם לא ראיתי את בנט האח התותח בסרטון האחרון שלו, זה עדיין לא אומר שלא אצביע לו.

בישראל יש יותר מחמישה מיליון בעלי זכות הצבעה, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אולם, איך שלא הופכים את הנתונים, מתוך ידיעה שלכל פוליטיקאי ומפלגה יש רק מאות אלפי אוהדים בפייסבוק (Facebook) – למשל לפיד, או יותר ממיליון – נתניהו כדוגמה, מגיעים לקהל של כרבע מיליון איש שמנהלים דיון צעקני ויפה. ותאמינו לי שהייתי נדיב. חלק גדול מאותם אוהדים, אגב, כלל לא חיים בישראל.

רובו של אותו ציבור כבר משוכנע, אחרת לא היו מגיבים. או, במילים אחרות: מישהו או מישהי ראו פעם קומנט מתלבט?

זהבה גלאון רוקדת? משפיע פחות ממה שחושבים. צילום: מתוך הסרטון

רבע מיליון וכחנים הם כחמישה מנדטים מתוך 120 אפשריים. זה הכול. וכשחושבים שהמנדטים מתחלקים גם ככה בין מספר מפלגות, מגיעים למסקנה הכואבת שבצר לתקשורת ולאנשי המרשתת, ההשפעה של ביבי סיטר ושל זהבה הרוקדת אינה מכרעת כלל וכלל.

רוצים הוכחה? תשאלו את אלדד יניב, שהתמודד בבחירות 2013 עם מפלגת ארץ חדשה. יניב, שועל רשתות ופריים טיים, הפגיז את יוטיוב (YouTube) בסרטונים רבים וכבש את כל האולפנים האפשריים. בעידן של 2013, כשבטוויטר (Twitter) עוד היה קצת חור, השקיע יניב בבאנרים עצומים במאקו (Mako) למשך כשבועיים והעלה קמפיין של מפורסמים שסיפרו שהם מצביעים לו. אלא שבמוצאי יום הבוחר התגלה שהוא היה רחוק מלעבור את אחוז החסימה וקיבל רק 28 אלף קולות.

הפוליטיקאים שלנו אוהבים להיות ברשת ונפעמים מכל תגובה ושיתוף, אבל כנראה שהם עדיין לא הבינו את השיעור החשוב שארץ חדשה למדה בבחירות הקודמות: לייק אינו הצבעה ושיתוף אינו בלוק חוסם. לא בטוח שהיד שמקליקה על העכבר תגיע לקלפי ומיליוני סימני הקריאה שמופיעים בקומנט אינם מבשרים בהכרח על מודעות פוליטית עד כדי יציאה להצבעה.

האם יש סרטון שמכריע בחירות?

נשארה שאלה מהותית: האם יש סרטון שהוא פרשת דרכים וטורף את כל הקלפים? התשובה לשאלה הזו מעט מורכבת. ראשית, סרטונים מכריעים בחירות רק בדיעבד. אין סרטון שממנו מתחיל כדור שלג שניתן לדווח עליו בזמן אמת. הנה, למשל, ממש ערב הבחירות בשנת 1996 התברר בצורה יסודית כי סרטון הזכוכית הנשברת של פרס וערפאת היה מהפכני, ורק שבועיים לפני בחירות 1999 התחדד שסרטוני הסרבל הלבן בסבנה של אהוד ברק מפעימים את הקהל הרוסי בדרך למהפך.

מתוך סרטון השקופים של אריה דרעי

אם כבר מתעקשים למצוא סרטון ששינה מסלול מפלגה בדרך לקלפי יגלו שהוא לרוב לא יהיה מבוים ולא מתוסרט אלא משהו מיד המקרה: פליטת פה שתועדה (נתניהו לוחש לרב כדורי ב-1999), מנהיג שמביך עצמו מול ציבור שלם (עמיר פרץ מגמגם אנגלית בטקס האזכרה לרבין ב-2005) או כל דרישת שלום שיכולה להיות מהמציאות שמסביב למסיבת הקמפיין.

אחיי הקמפיינרים ואנשי הבאזזז, בסופו של כל דיון על המאבק על הלייק שמנהלות המפלגות חשוב להזכיר שבחירות הן ביטוי למיליוני קמפיינים קטנים שרגע הניצחון שלהם הוא בקלפי ולא בלחיצה על כפתור ה-Enter.